New Page 1

אריאל שרון: מלחמת לבנון

על חלקו של אריאל שרון בתכנון מלחמת לבנון ובניהולה, על הטבח בסברה ושתילה, ועדת כהן, והתפטרותו של אריאל שרון

בעקבות פעילות של ארגוני הטרור הפועלים בלבנון נגד יישובי צפון ישראל, מחליטה הקואליציה החדשה שמקים הליכוד לאחר הבחירות
להורות לחיל האוויר לתקוף מטרות מחבלים בלב ביירות. עשרות אזרחים נפגעים בתקיפה.

בחודש יולי 1981, מגיע למזרח התיכון המתווך האמריקאי פיליפ חביב, ולאחר משא ומתן מצליח להביא את ישראל ואש"ף (ארגון השחרור
הפלסטיני) לחתימה על הסכם הפסקת אש.

הפסקת האש מכובדת על ידי ישראל ואש"ף. בד בבד, אריאל שרון מורה למטה הכללי של צה"ל להכין מבצע שימנע הפגזות על יישובי
הצפון על ידי השמדת תשתית ארגוני הטרור בביירות ויאלץ את הכוחות הסורים בלבנון לסגת מהבירה הלבנונית. מבחינה פוליטית, שואף
אריאל שרון ליצור נסיבות שיאפשרו בחירה של ממשלה לבנונית פרו-ישראלית. על פי תוכנית המבצע, אמורים כוחות צה"ל להשתלט על
ביירות תוך 96 שעות. המטכ"ל משלים את הכנת התוכנית בחודש ינואר 1982 וכוחות צה"ל מתחילים באימונים על פי התוכנית. התוכנית
זוכה לכינוי "מבצע אורנים".

אריאל שרון מקדיש חודשים רבים לתכנון מהלכי הלחימה ונפגש בחשאי עם מפקדי הפלנגות, המיליציה הנוצרית הלבנונית. שרון שואף
להביא את הפלנגות לשלטון בלבנון לאחר שאש"ף יגורש מביירות. הוא רואה בפלנגות בן ברית שבאמצעותו ניתן יהיה לשחרר את לבנון
מאחיזתם של סוריה והארגונים הפלסטיניים.

בפברואר 1982 הרמטכ"ל רפאל איתן (רפול) מבקש את אישור הממשלה לפעולה צבאית נגד ארגוני המחבלים בלבנון בעקבות חדירה
של מספר מחבלים מירדן לישראל. הממשלה מאשרת תקיפה אווירית על ביירות. במקביל עושים דרכם אל גבול הצפון כוחות קרקע גדולים
כדי להתכונן לכניסה קרקעית ללבנון במקרה שאש"ף יחליט להפגיז את יישובי הצפון בתגובה לתקיפה האווירית המתוכננת על ביירות.
ארה"ב, מתוך חשש לקריסת הסכם הפסקת האש שהושג בתיווכו של פיליפ חביב, מתנגדת לפעולה קרקעית רחבת היקף. בשל כך
מבוטלת התקיפה האווירית המתוכננת.

אריאל שרון יאמר לימים על יחסי ארה"ב-ישראל כי התמיכה של ארה"ב בישראל נקנית במחיר של שעבוד מרצון, אובדן עצמאות הדרגתי,
שבא לידי ביטוי בהססנות של ממשלת ישראל לקבל החלטות קשות מבלי להביאן תחילה בפני האמריקאים. שרון גורס כי הישענות הולכת
וגוברת על ארה"ב עלולה להתברר כטעות קיומית.

ב- 21 באפריל 1982 נהרג קצין צה"ל בפיצוץ מוקש בדרום לבנון. ממשלת ישראל מורה לחיל האוויר לתקוף יעדי מחבלים בלבנון. אש"ף
לא מגיב על תקיפה אווירית זו.

ב- 3 ביוני 1982, שגריר ישראל באנגליה, שלמה ארגוב, נורה בראשו בידי מתנקש מארגון המחבלים הפלסטיני אבו נידאל. ארגוב נפצע
קשה בניסיון ההתנקשות. במהלך השנים מצבו של ארגוב הולך ומחמיר עד אשר הוא נותר משותק מן הצוואר מטה. שלמה ארגוב נותר
מאושפז במחלקת השיקום בבית החולים הדסה הר הצופים בירושלים במשך 21 שנה עד מותו בשנת 2003.

ביום שישי, 4 ביוני 1982, ממשלת ישראל מקיימת ישיבת חירום בעקבות ניסיון ההתנקשות בשגריר שלמה ארגוב ומקבלת החלטה להורות
לחיל האוויר לתקוף יעדי מחבלים בביירות ובדרום לבנון. שרי הממשלה מבינים כי אם אש"ף יגיב על תקיפת חיל האוויר בהפגזת יישובי
הצפון, לא יהיה מנוס מפעולה קרקעית נרחבת בלבנון.

מפקדי האוגדות הצה"ליות הערוכות בגבול הצפון מקבלים את פקודת המבצע של "מבצע אורנים". יחידת עילית של צה"ל מגויסת ונערכת
להנחתת לוחמיה 10 ק"מ צפוני לעיר צידון.

בתקיפה האווירית של חיל האוויר הישראלי על ביירות יש פצועים רבים. ארגוני המחבלים מגיבים בהפגזת יישובי הצפון, ומרגע זה מתחילים
חילופי אש בין הצדדים.

למחרת, מודיע מזכיר הממשלה דן מרידור כי ממשלת ישראל הורתה לצה"ל להבטיח שיישובי הגליל יהיו מחוץ לטווח ההפגזות של ארגוני
המחבלים. פעולת צה"ל מכונה על ידי ממשלת ישראל "מבצע שלום הגליל".

צה"ל נכנס לעומק לבנון. תחילה, חוצים כוחות צה"ל כפרים לבנוניים ידידותיים שמאסו בעצמם במחבלים ומתקבלים בממטרי אורז ובקפה.

ראש הממשלה מנחם בגין מודיע בנאום במליאת הכנסת שלמבצע "שלום הגליל" יעד מוגבל והוא להדוף את המחבלים 40 קילומטר
מגבול הצפון. בגין מצהיר שברגע שיושג היעד של 40 קילומטר תיפסק הלחימה.

ככל שצה"ל מתקדם לעומק לבנון, מעבר לקו ארבעים הקילומטר, שר הבטחון אריאל שרון מעדכן את שרי הקבינט בפרטי הפרטים של
המהלכים שמבצעים הכוחות בשטח, אך חלק מהשרים מוטרדים וחשים ששרון לא חושף בפניהם את המטרה האמיתית של המלחמה.

יצחק ברמן, אחד משרי הקבינט, דורש מראש הממשלה מנחם בגין ומשר הביטחון אריאל שרון לדווח לשרים מהם יעדי המלחמה, כדי
שהממשלה תוכל לקבל החלטה מסודרת בנוגע ליעדים אלה. ברמן מדגיש שהממשלה לא אמורה לקבל החלטות צבאיות אופרטיביות על
מהלכים כאלה או אחרים שצריכים כוחות צה"ל לבצע בשטח, שכן חברי הממשלה אינם בקיאים בכך. ברמן עומד על כך עם זאת
שהממשלה תקבל החלטה על יעדי המלחמה. ישיבה כזו לא מתקיימת, וזו אחת הסיבות שבעטין מחליט בסופו של דבר השר יצחק ברמן
להתפטר.

שר התקשורת דאז, מרדכי ציפורי, מעיד כי פעולות צה"ל מעבר לקו ה- 40 הקילומטרים הן תוצאה של היגררות הממשלה וניתן היה למונען.

בניגוד להצהרת הממשלה על יעד 40 הקילומטרים, שאיפותיו של הרמטכ"ל, רפאל איתן (רפול), הן להשיג את יעדי תוכנית "אורנים": קרי
הגעה לכביש ביירות-דמשק ושליטה בו, והטלת מצור על ביירות, בירת לבנון.

כבר בשלבים מוקדמים של הלחימה, צנחנים וכוחות שריון מונחתים בנהר האוולי, צפונית לעיר צידון, הרחק מעבר לקו 40 הקילומטרים.
לחיילים הפועלים מעבר לקו ה- 40 הקילומטרים, ברור כי הצהרת הממשלה על יעד המלחמה אינה תואמת את המתרחש בשטח.

בלילה הראשון של הלחימה, כובשים כוחות ישראליים את מבצר הבופור. ראש הממשלה מנחם בגין ושר הבטחון אריאל שרון מגיעים אל
הבופור בבוקר המחרת כדי לפגוש את החיילים. אריאל שרון משבח את ההישג המהיר של החיילים, ואומר כי מבצר הבופור היווה במשך
שנים רבות איום ומטרד.

במהלך הימים הראשונים של המלחמה מפציץ צה"ל את ערי החוף הלבנוניות צור וצידון כהכנה לכניסת כוחות החי"ר שמשימתם היא
לכידת המחבלים והחרמת כלי נשק ותחמושת. פעולות הלחימה של צה"ל מכוונות נגד ריכוזי אוכלוסיה אזרחית כיוון ששם מסתתרים לוחמי
אש"ף. המחבלים נבלעים באוכלוסיה, לבושים בלבוש אזרחי, חמושים ברובי קלצ'ניקוב. לוחמי צה"ל, בלבוש צבאי מלא, בציוד צבאי מלא
ובכוחות גדולים מאוד נכנסים לערים צור וצידון וכובשים אותן, תוך התמודדות עם התנגדות עיקשת מצד המחבלים.

הלחימה של צה"ל בתוך ריכוזי אוכלוסיה גורמת לפגיעה באזרחים. כך למשל, בקרב המתנהל במחנה הפליטים עין אל-חילווה, פוגע פגז
תועה של צה"ל בבית חולים אזרחי. כתוצאה מהפגיעה עולים באש שני אמבולנסים ובסמוך להם מוטלים עשרות הרוגים מאוכלוסיית בית
החולים.

צה"ל קורא ליושבי מחנות הפליטים לפנות את בתיהם לפני שהוא נכנס אליהם. אלפי פליטים נוטשים את בתיהם ובורחים לשדות סמוכים
ואל ערי החוף.

בשלב זה של ניהול המלחמה, ממשלתו של מנחם בגין זוכה לתמיכה כמעט מלאה הן בכנסת והן בציבור. מפלגת חדש היא היחידה
שמתנגדת למלחמת לבנון. חבר הכנסת מאיר וילנר מגיש הצעת אי אמון בממשלה, ובנאומו בכנסת טוען כי בגין ושרון מנהלים מלחמה
מיותרת ומסוכנת לישראל נגד העם הפלסטיני ונגד האוכלוסיה האזרחית של לבנון. הצעת אי האמון נדחית ברוב מוחץ וראש הממשלה
מנחם בגין מודה למפלגות האופוזיציה על תמיכתן. בנאומו הוא אומר: "אחדות לאומית זו היא אחת משעותיה היפות ביותר של ישראל." גם
כלי התקשורת תומכים ללא סייג במבצע "שלום הגליל".

ביום הרביעי למלחמת לבנון מתחיל הקונצנזוס סביבה להיסדק. במהדורת החדשות של מבט משודרות תמונות מהעיר דמור, השוכנת 10
ק"מ בלבד דרומית לביירות, כפי שהיא נראית לאחר התקפת צה"ל. התמונות מהעיר דמור מבהירות לציבור בישראל שצה"ל נמצא ופועל
הרבה מעבר לקו 40 הקילומטרים שעליו הצהירה הממשלה עם היציאה ל"מבצע שלום הגליל". ההתקדמות המהירה של כוחות צה"ל אל
מעבר לקו 40 הקילומטרים מתחילה לעורר ספקות בציבור הישראל ביחס ליעדי המבצע. חיילי צה"ל הפועלים בלבנון מדווחים הביתה על
התנועה המהירה שלהם אל עומק לבנון, ובישראל מתחילים להבין שהצהרת הממשלה על היעד הכביכול מוגבל של המבצע אינה אמיתית.
המבצע המוגבל הולך ומתברר כמלחמה בהיקף מלא שאינה מוגבלת בזמן או בשטח.

ראש הממשלה מנחם בגין מנסח כעת מחדש את יעד המלחמה ואומר שכדי להגיע למצב שבו קו 40 הקילומטרים יהיה קו של שלום, צריך
להיכנס לעומק לבנון צפונית לקו זה כדי להבטיח שהמחבלים לא ישובו.

חיל האוויר הישראלי משמיד את סוללות הטילים הסוריות המוצבות בלבנון, ובקרבות אוויר מפילים מטוסי הקרב הישראליים עשרות מטוסי
קרב סורים. כוחות צה"ל ממשיכים לנוע צפונה לעומק לבנון לעבר כביש ביירות-דמשק, במטרה לנתק את ביירות ולהטיל עליה מצור,
ומצליחים להגיע כבר עד פאתי ביירות. בשלב זה מתחילה להתבהר התמונה של יעד המלחמה: כיתור אש"ף בבירות וחבירה לפלנגות
הנוצריות הלוחמות בפלסטינים. מנהיג הפלנגות, בשיר ג'ומאייל, שנהנה מתמיכת ישראל לאורך שנים במהלך מלחמת האזרחים
הלבנונית, מאשים תוך כדי המלחמה את סוריה והפלסטינים בהרס מתמשך של לבנון.

ב- 11 ביוני 1982, ביום השביעי למלחמה, מושגת הפסקת אש הודות לתיווך אמריקאי. סיכום אבידות צה"ל עד כה: 214 חיילים הרוגים,
23 נעדרים, שבוי ו - 1,114 פצועים.

על אף הסכם הפסקת האש, שר הבטחון אריאל שרון אינו שבע רצון שכן אש"ף עדיין מבוצר בעמדותיו במערב ביירות. הסכם הפסקת האש
מופר על ידי כוחות צה"ל ושרון מודיע כי ישראל לא הסכימה להפסקת אש עם מחבלים ולא מנהלת שיחות עם מחבלים השואפים להשמיד
את ישראל.

העיר ביירות נחלקת לשניים: במערב - שכונות מוסלמיות ובמזרח - שכונות נוצריות. קו הגבול בין שני חלקי העיר מסומן במבנים הרוסים,
שקי חול ועמדות מבוצרות. צה"ל מהדק את המצור על ביירות מדרום וממזרח ולפיכך העיר נתונה למעשה במצור. בתוך שבוע, מרכז צה"ל
כוח שריון גדול של 400 טנקים סביב ביירות. מרגע זה ובמהלך חודשיים רצופים מפגיז צה"ל שוב ושוב את מעוז אש"ף במערב ביירות.
בהפגזות נהרגים אלפי אזרחים. הרמטכ"ל, רפאל איתן (רפול), אומר בראיון טלוויזיוני כי צה"ל שולט באספקת המים, החשמל והדלק
לביירות ויכול להדק את המצור בהתאם לצורך. רפול מעביר איום לאש"ף שצה"ל יגיב בהטלת פצצה של טון בתגובה לירי של צלפים
פלסטינים.

חיילי צה"ל כובשים בהדרגה את ביירות רחוב אחר רחוב ומהדקים את הטבעת סביב מטה אש"ף. הפעילות בשטח בנוי מציבה הן לחיילים
והן למפקדים את הדילמה של סיכון חיי חיילים לעומת סיכון חיי אזרחים. חלק ממפקדי צה"ל סבורים שאין לסכן חיילים בטיהור בניינים רבי
קומות, קומה אחר קומה אלא להחריב את הבניין בחומרי נפץ.

בעקבות המצור הממושך של צה"ל על ביירות הולך ומתערער הקונצנזוס הישראלי סביב מלחמת לבנון, ובישראל מתקיימות הפגנות נגד
המלחמה, נגד המשך השהייה בלבנון, נגד מנחם בגין ואריאל שרון, נגד המצור על ביירות ונגד הרג אזרחים חפים מפשע. בין המשתתפים
בהפגנות נגד מלחמת לבנון גם חיילים ששבו משדה הקרב. במקביל להפגנות נגד מלחמת לבנון מתקיימות הפגנות בעדה. הקרע בישראל
הוא גלוי ועמוק. האיבה בין הצדדים רבה.

למרות הקרע בעם, הממשלה מצליחה לזכות בתמיכת הכנסת להחלטה לתבוע מאש"ף לפנות את מעוזיו בביירות ולעזוב את לבנון. המצור
על ביירות נמשך.

כמה חודשים לאחר תחילת מלחמת לבנון מארגנת תנועת "שלום עכשיו" הפגנת המונים, שמשתתפים בה עשרות אלפים. מפגיני השמאל
זוכים לקריאות גנאי חריפות ורוויות שטנה מתומכי מלחמת לבנון.

ראש הממשלה מנחם בגין מגיב בביטול להפגנות נגד המלחמה, ולמעשה מחלק את העם לטובים ונאמנים - תומכי המלחמה, ולרעים
ובוגדים - מתנגדי המלחמה.

שר הבטחון אריאל שרון חדור בתחושה שההתנגדות למלחמה מפוברקת ומובלת על ידי מפלגת העבודה מטעמים פוליטיים, התנגדות
שנובעת מסירובו של השמאל להכיר בחילופי השלטון.

ההפגזות על ביירות הנצורה נמשכות וגובות קורבנות באוכלוסיה האזרחית. בד בבד מתנהלים מאמצים דיפלומטים במטרה להביא ליציאת
אש"ף מלבנון.

בשלב מסוים במצור על ביירות, ההתנגדות למלחמת לבנון מגיעה מתוך שורות צה"ל עצמו: אל"מ אלי גבע, מפקד חטיבת שריון, מבקש
להשתחרר מתפקידו. הוא לא מוצא הצדקה וטעם לכיבוש ביירות ולמחיר שכיבוש זה גובה. צעד המחאה של אל"מ אלי גבע מתקבל
בביקורת בקרב חייליו המרגישים נטושים על ידי מפקדם. ראש הממשלה מנחם בגין שם את אל"מ אלי גבע ללעג על כך שנקט צעד דרסטי
באופן נמהר וללא בסיס. בגין מכחיש בביטול את טענתו של אלי גבע על כך שצה"ל פוגע באוכלוסיה אזרחית.

מחאה נוספת מקרב חיילי צה"ל מגיעה
משורות המילאומניקים: קבוצת מילואמניקים מיחידת סיור מובחרת שולחת לראש הממשלה מנחם
בגין מכתב המביע בצורה תקיפה וחד משמעית אי-אמון בשר הבטחון אריאל שרון. המילואימניקים טוענים במכתבם שמלחמת לבנון אינה
מלחמה צודקת וכי ממשלת ישראל הונתה אותם בכך שקראה להם להילחם במלחמה שאיננה מלחמת מגן אלא מלחמה שנועדה
להגשים יעדים פוליטיים במחיר חייהם של חיילים ואזרחים חפים מפשע.

ראש הממשלה מנחם בגין כותב למילואמניקים בתשובה כי שר הבטחון אריאל שרון אינו זקוק לאמונם, וכי הם כחיילים חייבים לו חובת ציות
מוחלטת. בגין חותם את תשובתו הקצרה בקביעה כי "מבצע שלום הגליל" הוא הפעולה המוצדקת ביותר שבוצעה אי פעם.

בנוסף למחאתו של אל"מ אלי גבע ולמכתב המילואמניקים, מתקיימות פעולה מחאה נוספות נגד מלחמת לבנון. חיילים שבים משדה הקרב
בלבנון ישר אל מעונו של ראש הממשלה מנחם בגין ועורכים שם הפגנה.

באמצע חודש אוגוסט 1982, כחודשיים וחצי לאחר פתיחת מלחמת לבנון, נכנע ערפאת ללחץ הבינלאומי המופעל עליו ומודיע כי יפנה את
ביירות. 15,000 לוחמי אש"ף עוזבים את לבנון ומתפזרים בין מדינות ערב.

שר הבטחון אריאל שרון רואה בכך נצחון היסטורי.

אולם לגירוש אש"ף מלבנון השלכות רבות: בלבנון עצמה, חודשיים אחרי שגורש אש"ף, מוקם ארגון חזבאללה, ששם לו למטרה לפעול נגד
קיומה של ישראל. בשנת 1984 מוקמת תנועת החמאס הפועלת בעזה ובגדה המערבית.

לאחר גירוש אש"ף, נבחר בשיר ג'ומאייל, המנהיג הנוצרי, לנשיא לבנון. אולם סוריה אינה משלימה עם בחירתו של ג'ומאייל לנשיא כיוון
שנבחר בסיועה הצבאי של ישראל.

ב- 14 בספטמבר 1982, שלושה שבועות לאחר שנבחר לנשיא לבנון, נרצח בשיר ג'ומאייל בפיצוץ שמחריב את מטה הפלנגות הנוצריות.

הפלנגות הנוצריות מבקשות לנקום את רצח מנהיגם. באווירה זו נכנס צה"ל לתוך ביירות במטרה לכבוש את העיר. ראש הממשלה מנחם
בגין מורה לצה"ל להגן על המוסלמים מפני נקמה של הפלנגות הנוצריות. למרות זאת, צה"ל מטיל את המשימה של חיסול המחבלים
המסתתרים במחנות הפליטים הפלסטיניים על הפלנגות הנוצריות צמאות הנקם. חיילי צה"ל סובבים את מחנות הפליטים מבחוץ ומסייעים
לחיילי הפלנגות הנוצריות בשיגור נורי תאורה.

ביום חמישי, 16 בספטמבר 1982, נכנסים לוחמי הפלנגות הנוצריות אל מחנות הפליטים סברה ושתילה ואז מתחיל הטבח. הנשים
מופרדות מהגברים ובורחות ממחנות הפליטים וזועקות לעזרה. הטבח נמשך שלושה ימים.

דיווחים על הזוועות המתחוללות בתוך מחנות הפליטים סברה ושתילה מגיעים בזמן אמת מכמה מקורות אל כתב הטלוויזיה הישראלית רון
בן-ישי . עוד באותו לילה בן-ישי יוצר קשר עם שר הבטחון אריאל שרון, מדווח לו על הנעשה ומבקש ממנו לשים קץ לטבח. אריאל שרון
מתייחס בביטול לדיווח כיוון שבן-ישי לא ראה במו עיניו את המעשים.

למחרת בבוקר מגיע רון בן-ישי מגיע אל מחנה הפליטים ורואה במו עיניו כיצד לוחמי הפלנגות הנוצריות אוספים נשים וילדים וטובחים בהם.

הטבח בסברה ושתילה מהווה נקודת מפנה ביחסו של הציבור הישראלי למלחמת לבנון וליעדיה. כאשר הידיעה על הטבח מגיעה לציבור
הישראלי, מאות מפגינים נוהרים ספונטנית אל מעונו של ראש הממשלה מנחם בגין וקוראים קריאות "בגין רוצח" ומאשימים את בגין ואת
שר הבטחון אריאל שרון באחרית לטבח. ההפגנה הלא חוקית מפוזרת בגז מדמיע.

בנאום שנושא שר הבטחון אריאל שרון בכנסת לאחר הטבח הוא מצהיר שחיילי ומפקדי צה"ל לא היו מעורבים בטבח שבוצע בסברה
ושתילה ומאשים את מפלגות השמאל בהחמרת המצב של ישראל מבחינה תדמיתית בעולם.

בתל אביב נערכת הפגנת המונים שמשתתפים בה 400,000 איש. המפגינים תובעים להקים ועדת חקירה שתחקור את אירועי הטבח
בסברה ושתילה. הממשלה, למרות סירובה הראשון לחקור את הטבח, נכנעת ללחץ הציבורי ומקימה ועדת חקירה, שבראשה עומד נשיא
בית המשפט העליון יצחק כהן. ראש הממשלה מנחם בגין, שר הביטחון אריאל שרון וקציני צה"ל רבים הם בין העדים המעידים בפני
הוועדה.

ב- 7 בפברואר 1983, ראש הממשלה מנחם בגין מקבל את דוח ועדת החקירה על אירועי הטבח בסברה ושתילה בשעת לילה מאוחרת
ומבטיח לראש הוועדה, השופט כהן, לא לחשוף את הדוח לפני פרסומו הרשמי. בגין עושה אותה שעה במעונו בירושלים. שר הבטחון אריאל
שרון שוהה בתל אביב בלשכתו וממתין בקוצר רוח לשיחת הטלפון מראש הממשלה. אך זו אינה מגיעה. למחרת בבוקר מזכיר ועדת
החקירה מגיש את הדוח לשר הבטחון אריאל שרון.
ועדת כהן קובעת בדוח כי הסכנה שהפלנגות הנוצריות יבצעו טבח במוסלמים לא הובאה בחשבון ולא ננקטו צעדים מיידיים להפסקת
הטבח. אשר על כן מוטלת על ישראל אחריות עקיפה לטבח.
ביחס לשר הבטחון אריאל שרון קובעת הוועדה כי עליו להסיק מסקנות אישיות, קרי להתפטר. עוד קובעת ועדת כהן ביחס לשר הבטחון כי
שרון טעה טעות חמורה כאשר התעלם מהסכנה שהפלנגות הנוצריות יבצעו מעשי נקם בתושבי מחנות הפליטים. כמו כן, קובע הדוח כי שר
הבטחון אריאל שרון נושא באחריות לכך שלא הורה לנקוט פעולות לצמצום הסכנה לביצוע טבח על ידי הפלנגות, משעה שאלו נכנסו אל
מחנות הפליטים סברה ושתילה.

לאחר פרסום דוח ועדת כהן לאירועי הטבח בסברה ושתילה, מתכנסת ממשלת ישראל לדיון בהמלצות הוועדה. אריאל שרון מסרב
להתפטר, אך הממשלה מחליטה בסופו של דבר להעבירו לתפקיד של שר בלי תיק.

סביב בניין הממשלה שבו מתקיים הדיון, נערכות הפגנות של פעילי שמאל מחד ופעילי ימין מאידך. אלו קוראים לפיטוריו של אריאל שרון ואלו
קוראים קריאות עידוד לאריאל שרון. בשיאו של העימות בין מפגיני הימין למפגיני השמאל מושלך רימון לעבר קבוצה של מפגיני שלום עכשיו.
אחד המפגינים, אמיל גרינצווייג, נפגע ונהרג.

ימים ספורים לאחר הטבח בסברה ושתילה מתפנים כוחות צה"ל בבהילות מביירות. לאחר פינוי ביירות מתחילה נסיגה זוחלת של צה"ל
דרומה לעבר דרום לבנון. נסיגה שנמשכת שנתיים.

במהלך תקופה זו, המוסלמים השיעים של דרום לבנון מתארגנים ומכריזים ג'יהאד, מלחמת קודש, על כוחות הכיבוש של ישראל. כוחות
צה"ל נאלצים להתמודד עם לוחמת גרילה קשה: מכוניות תופת, מטעני צד, מארבים ומחבלים מתאבדים.

ההפגנות נגד מלחמת לבנון נמשכות. חיילי מילואים חוזרים מלבנון והולכים להפגין מול מעונו של ראש הממשלה מנחם בגין בירושלים.
כחלק מצעדי המחאה מוצב מול מעונו של בגין שלט ובו מניין ההרוגים במלחמת לבנון, ההולך ועולה.

מועקה ודכאון הולכים ומשתלטים על רוחו של מנחם בגין ככל שעולה מניין ההרוגים. בשלהי אוגוסט 1983, מודיע בגין כי אינו יכול להמשיך
לכהן עוד כראש ממשלה ופורש לביתו.

כעבור כשנתיים, ביוני 1985 נשלמת נסיגתו של צה"ל אל רצועת הבטחון בדרום לבנון.

אבידות: מניין ההרוגים בקרב חיילי צה"ל במלחמת לבנון הוא 670.

כוחות צה"ל ימשיכו לשהות ברצועת הבטחון בדרום לבנון עד שנת 2000.